לפני 20 שנה, בתערוכת CES 2006 בלאס וגאס, הוצג לציבור לראשונה פורמט הבלו-ריי (Blu-ray) כיורש האולטימטיבי של ה- DVD וכתקווה הגדולה של עולם המדיה הפיזית. כבר בשלב ההשקה קיבל הפורמט רוח גבית משמעותית מתעשיית הקולנוע, כששבעה מתוך שמונה האולפנים הגדולים הודיעו שיתמכו בו עם סרטים ייעודיים.
יותר מקום, יותר איכות
היתרון המרכזי של בלו-ריי היה בטכנולוגיה שלו – לייזר כחול-סגול, בעל אורך גל קצר יותר מזה של DVD, שאיפשר לו להציע נפח אחסון גדול במיוחד – כ- 25 גיגה-בייט בדיסק חד-שכבתי, לעומת 4.7 גיגה-בייט בלבד שהציע אז ה- DVD. בנוסף, הוא גם תמך בקצבי העברת נתונים גבוהים יותר וסיפק וידאו באיכות גבוהה בהרבה.
בלו-ריי אימץ את קידוד הווידאו H.264 (AVC), לצד תמיכה בפורמט MPEG-2 הוותיק, שני אלה הציגו על המסך וידאו חד וברור תוך שימוש יעיל יותר בנפח הדיסק.
לבלו-ריי לא היו חיים קלים. בשנים הראשונות הוא התמודד ראש-בראש מול ה- HD-DVD, פורמט מתחרה שאומץ על ידי יצרניות דיסקים ואולפנים גדולים. המאבק הסתיים ב- 2008, כאשר ה- HD-DVD נזנח והבלו-ריי הפך לסטנדרט החדש.
הבלו-ריי כיום
הפורמט הפופולרי עבר לא מעט שדרוגים והתאמות במהלך 20 השנים האחרונות. לפני כעשור נכנסו לשוק דיסקים בלו-ריי 4K, שהביאו איתם איכות תמונה טובה יותר, קידוד יעיל יותר ותמיכה בטכנולוגיות מתקדמות כמו HDR.
למרות העלייה החדה בצפייה בסרטים וסדרות דרך האינטרנט, הבלו-ריי עדיין מציע איכות וידאו גבוהה יותר מזו שמציעים רוב שירותי הסטרימינג, בעיקר בזכות קצבי נתונים גבוהים יותר. לכן, הוא נשאר הפורמט האהוב על חובבי קולנוע ביתי ואספנים.
השנה, שנת 2026, בלו-ריי אולי כבר לא נמצא במרכז הבמה, אבל עדיין משתמשים בו כפורמט פיזי להפצת משחקים ותוכן בחלק מהקונסולות המודרניות.
